כאשר קיבל הסופר אהוד שפר את פרס הנובל לספרות, היתה זו אחת הפעמים היחידות בהן נראה מחייך. הוא אחז היטב את התעודה הממוסגרת, אימצה אל חזהו וחיוך לבבי כבש את פניו. שפמו הדקיק הוסיף לחיוכו פוטגניות מרשימה לתמונות שהופיעו למחרת בעיתונים ברחבי העולם. לאחר נאומו הקצר, ירד מהבימה, ניגש אל אשתו, חיבקה ונשק לה ארוכות. כן, מעטות היו הפעמים בהן נראה מחייך; פניו לבשו, דרך קבע, ארשת של תוגה.
איציק - בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שיערו מקורזל, נמוך קומה, בעל מבנה גוף מעט שרירי ועיניים ערניות - טייל בקניון, הלך לפה פנה לשם ולבסוף נכנס לחנות הספרים הגדולה. הילך בין שורות המדפים והתרשם מכמות הספרים שבחנות - וואו, כמה ספרים! גם על הרצפה היו ערמות ספרים עם מחירי מבצע. קשה היה לו לעבור בין הספרים ובנוסף סבבו לקוחות שנחבטו זה בזה - היה צפוף מאוד שם. איציק הביט בכל הספרים במדפים ובאלו שמתגוללים על הרצפה וחשב לעצמו: כמה ספרים יש כאן? על מה יש לכתוב כל כך הרבה? מי יכול לקרוא את כולם? ומה כבר יכול להיות כתוב בהם...
הפגישה נקבעה לשמונה בערב, וחשבתי שזו שעה קצת מוקדמת לבליינד דייט, אך כששאלתי אותה למה לא בעשר או לכל הפחות בתשע וחצי, אמרה שעליה עוד לעבור באיזשהו מקום אחרי הפגישה ולא רוצה להלחץ. חישבתי בראשי שאם אסיים לעבוד קצת יותר מוקדם, ואני עוד צריך לעבור אצל חבר שביקש עזרה דחופה, ואחר כך אחטוף משהו לאכול בדרך, אגיע הביתה, אתקלח, דודתה גרה לא רחוק, חמש דקות נסיעה ממני – נו, זה אפשרי, בלחץ, אבל אפשרי, כמובן אם הכל ילך כשורה, אבל אם לא – אם יהיה עיכוב כלשהו, זה עלול להתפנצ'ר... אבל למה לחשוב על 'אם לא', בוא נחשוב על 'אם כן' – אמרתי לעצמי, בוא נהיה מעט אופטימיים. ואכן כך היה, הגעתי בשמונה.
זה כואב, אח כמה שזה כואב. ככה זה כשמזניחים. ואמא אמרה לו מזמן שילך לרופא שיניים, כי אם לא, זה רק ילך ויחמיר. ושלא ידאג לכסף, היא כבר תשיג מאיפשהוא, רק שילך כבר. אך הוא הזניח, ולכאורה נרגעה השן לזמן מה, והנה התנפח לו כל הצד של הפה וזה כל כך כואב.
הבטתי סביבי: רוב חברי נשואים כבר, חלקם עם ילדים; ואני עדיין רווק, בן שלושים ומשהו ועדיין לבד. ושלא תזלזלו בי, בל תטעו - תוכלו למצוא את הטובים והטובות מבנינו ובנותינו בקהל זה: מוכשרים, משכילים, נראים טוב, אבל משום מה ובאופן די תמוה עדיין רווקים. ממש אנשים איכותיים... ואני לא מדבר ספציפית על עצמי, ממש לא, אני מדבר באופן כללי, לא עלי, מה פתאום.
שלוש שנים מחכים מזל ומוריס לילד וזה ממאן לבוא. למעשה כבר ישנו צאצא בביתם. זוהי בִּתָּם הקטנה מיכל. אמנם ילדה טובה וחמודה היא. אף יודעת להגיש את נעלי הבית לאביה בחוזרו מיום העבודה המתיש. אך בכל זאת, בת היא, ולדידו של מוריס ערכה כקליפת השום. ומזל היתה תמיד מתלוננת בפניו על יחסו האדיש והקר כלפי בתם. היא טענה שהוא לא מעריך את ילדתם, על אף האהבה שהעניקה הקטנה לאביה.
טיפין טיפין, כעינוי סיני הנוטף על המצח, מתחיל כליטוף, ואט אט מפלח את ההכרה - כך באה עלי צרה זו. אולם משנתקבעה בתודעתי, השפעתה היתה רעה ונזקה רב. אינני יודע כיצד לנסח זאת כשורה, אז אניח ישר על השולחן שלפניכם: שכנה שלי - קיר מפריד בינינו, מרפסת צמודה למרפסת - החלה לברך אותי ב'לבריאות' בכל פעם שאני מתעטש! אומר שנית: על כל אפצ'י מקבל בחוזר 'לבריאות' משכנתי! ודאי תאמרו: מלוא החופן בעיות יש בעולם וזה מטריד אותנו בזוטות?! חכו, חכו, הסכיתו ושמעו, ותווכחו בעצמכם ש'ענין פעוט' זה לכאורה, מכה גדולה וצרה שלא הייתי מאחל לאף אחד.
"אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו." (סוטה מז א)
(אולי כאן נמצא מקור המנהג *חינה* לפני הנישואין...)
זה שבועות מִסְפָּר מהרהר אביב על המשך הקשר עם טלי. תחילה הוא עשה זאת בינו לבין עצמו, אולם מאוחר יותר הבין שלא יוכל להמשיך כך.
לו ידעתי במפתנה של איזו צרה אני בא, לא הייתי חושב אפילו להתחיל עם זה. אבל לצערי, לא ידעתי, וגם לא היה שם מישהו בדיוק בזמן בכדי שיזהיר, שיתריע. לא הכריחני איש לעשות זאת, ונכנסתי בנפש חפצה מבלי לשער את התוצאות הקשות העלולות לבוא, כתוצאה ממעשה פזיז שכזה.
היה כל כך חם באותו יום של קיץ והסבתא התיזה מים על לול התרנגולות שבפינת החצר. לאחר סימנה לנכדתה לבוא אליה: "בואי חמודה ואספר לך סיפור: את רואה את שתי התרנגולות האלו - זאת הבת של זאת. אני מכירה אותן אחת אחת - נותנת בהן סימנים. אבל מה - האמא נותנת הרבה ביצים ואיזה גודל... לפעמים אפילו עם שני צהובים, והנה לאחר שגדלה האפרוחית, חשבתי שגם היא תתן הרבה ביצים - אבל וואלו, נאדא, כלום. מדי פעם משמחת אותי עם ביצה בגודל בוטן. את רואה ככה זה - האם כזאת והבת להיפך."
