סיפורים

טיפין טיפין, כעינוי סיני הנוטף על המצח, מתחיל כליטוף, ואט אט מפלח את ההכרה - כך באה עלי צרה זו. אולם משנתקבעה בתודעתי, השפעתה היתה רעה ונזקה רב. אינני יודע כיצד לנסח זאת כשורה, אז אניח ישר על השולחן שלפניכם: שכנה שלי - קיר מפריד בינינו, מרפסת צמודה למרפסת - החלה לברך אותי ב'לבריאות' בכל פעם שאני מתעטש! אומר שנית: על כל אפצ'י מקבל בחוזר 'לבריאות' משכנתי! ודאי תאמרו: מלוא החופן בעיות יש בעולם וזה מטריד אותנו בזוטות?! חכו, חכו, הסכיתו ושמעו, ותווכחו בעצמכם ש'ענין פעוט' זה לכאורה, מכה גדולה וצרה שלא הייתי מאחל לאף אחד.

שלוש שנים מחכים מזל ומוריס לילד וזה ממאן לבוא. למעשה כבר ישנו צאצא בביתם. זוהי בִּתָּם הקטנה מיכל. אמנם ילדה טובה וחמודה היא. אף יודעת להגיש את נעלי הבית לאביה בחוזרו מיום העבודה המתיש. אך בכל זאת, בת היא, ולדידו של מוריס ערכה כקליפת השום. ומזל היתה תמיד מתלוננת בפניו על יחסו האדיש והקר כלפי בתם. היא טענה שהוא לא מעריך את ילדתם, על אף האהבה שהעניקה הקטנה לאביה.

הבטתי סביבי: רוב חברי נשואים כבר, חלקם עם ילדים; ואני עדיין רווק, בן שלושים ומשהו  ועדיין לבד. ושלא תזלזלו בי, בל תטעו - תוכלו למצוא את הטובים והטובות מבנינו ובנותינו בקהל זה: מוכשרים, משכילים, נראים טוב, אבל משום מה ובאופן די תמוה עדיין רווקים. ממש אנשים איכותיים... ואני לא מדבר ספציפית על עצמי, ממש לא, אני מדבר באופן כללי, לא עלי, מה פתאום.

זה כואב, אח כמה שזה כואב. ככה זה כשמזניחים. ואמא אמרה לו מזמן שילך לרופא שיניים, כי אם לא, זה רק ילך ויחמיר. ושלא ידאג לכסף, היא כבר תשיג מאיפשהוא, רק שילך כבר. אך הוא הזניח, ולכאורה נרגעה השן לזמן מה, והנה התנפח לו כל הצד של הפה וזה כל כך כואב.

הפגישה נקבעה לשמונה בערב, וחשבתי שזו שעה קצת מוקדמת לבליינד דייט, אך כששאלתי אותה למה לא בעשר או לכל הפחות בתשע וחצי, אמרה שעליה עוד לעבור באיזשהו מקום אחרי הפגישה ולא רוצה להלחץ. חישבתי בראשי שאם אסיים לעבוד קצת יותר מוקדם, ואני עוד צריך לעבור אצל חבר שביקש עזרה דחופה, ואחר כך אחטוף משהו לאכול בדרך, אגיע הביתה, אתקלח, דודתה גרה לא רחוק, חמש דקות נסיעה ממני – נו, זה אפשרי, בלחץ, אבל אפשרי, כמובן אם הכל ילך כשורה, אבל אם לא – אם יהיה עיכוב כלשהו, זה עלול להתפנצ'ר... אבל למה לחשוב על 'אם לא', בוא נחשוב על 'אם כן' – אמרתי לעצמי, בוא נהיה מעט אופטימיים. ואכן כך היה, הגעתי בשמונה.

השכנה שבדירה ממול סיפרה לי ערב אחד שאנסו את הבחורה מקומה מעלינו. ככה, הלכה ברחוב בערב ופתאום תפס אותה מישהו ונקנק לה את הצורה. השכנה הוסיפה פרטים נוספים כמו: שתפסו את האנס ושמשפטו צפוי להפתח בקרוב ושהיא במצב נפשי מדאיג וצריך לתמוך בה ולעודד אותה, לשאול לשלומה, לפחות למראית עין, שלא תרגיש ננטשת וכו, במיוחד שהיא כזאת נמושה, ללא עמוד שידרה, תלותית, שלא תתמוטט ותתפרק מזה לגמרי. ולאחר שלקחה קצת אוויר, הוסיפה במבט ערמומי ממרום שישים שנותיה, שכמו שהיא מתלבשת ומתנהגת פלא שלא אנסו אותה עוד קודם.

"תגידי, זה אמיתי זה?", שאלתי בחוסר טאקט אופיני, והצבעתי עם חצי חיוך לכיוון החזה הענק שלה. -"אורגינל מהבית", ענתה בלי להתבלבל. הרבה זמן לא ראיתי את כרמית, מאז שעזבתי את עיר הולדתי עברו כמה שנים, עד שנפגשנו באותו אירוע. וחברי, ניצן, חייך ועשה לי תנועות עם הידים מאחורי גבה, ולאחר שהלכה, אמר: "איזה אורגינל, חה, חה, חה, אין דבר כזה בחיים... ואני, את הבג'ג'ים האלו עוד מחצתי כשהיתה בת 16... לא, זה לא יכול להיות, היו לה אז תפוחים קטנים, אבל עכשיו...", והמחיש לי בידיו את הגודל והוסיף תנועות עיסויי, לסיכום עדותו.

כתוצאה מתקלה שארעה במכונת הדפוס, שמדפיסה את כל שלטי החוצות במדינה, יצאו בוקר אחד כל השלטים מטושטשים, לא בפוקוס. בעצם הייתה זו תקלה ברכיב שמבצע כיוון לפני הדפסה, שמבלי להיכנס לפרטים טכניים רבים, נוכל לתארה כדלקמן: בתהליך הדפסה צבעונית מסוג 'פרוצס' ישנם ארבעה צבעי יסוד: צהוב, אדום, כחול, ירוק. באמצעות תמהיל, שמכיל חלק יחסי של כל מרכיב מצבעי היסוד הנ"ל, ניתן להגיע לגוון הרצוי בכל נקודה ונקודה בהדפסה.