מתוך: משנה תורה להרמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א
"כל הנבעלת בשדה--הרי זו בחזקת אנוסה, ודנין בו דין אונס: עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה. וכל הנבעלת בעיר--הרי זו בחזקת מפותה, מפני שלא זעקה: עד שיעידו העדים שהיא אנוסה; כגון ששלף חרב ואמר לה, אם תזעקי אהרוג אותך."
מקור: http://kodesh.snunit.k12.il/i/4401.htm
מה שמכונה הפרדוקס השני מתוך 'האמנה החברתית' של רוסו: "כל מי שימאן להשמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פרושו אלא שיכריחוהו להיות חופשי."
***
השכנה שבדירה ממול סיפרה לי ערב אחד שאנסו את הבחורה מקומה מעלינו. ככה, הלכה ברחוב בערב ופתאום תפס אותה מישהו ונקנק לה את הצורה. השכנה הוסיפה פרטים נוספים כמו: שתפסו את האנס ושמשפטו צפוי להפתח בקרוב ושהיא במצב נפשי מדאיג וצריך לתמוך בה ולעודד אותה, לשאול לשלומה, לפחות למראית עין, שלא תרגיש ננטשת וכו, במיוחד שהיא כזאת נמושה, ללא עמוד שידרה, תלותית, שלא תתמוטט ותתפרק מזה לגמרי. ולאחר שלקחה קצת אוויר, הוסיפה במבט ערמומי ממרום שישים שנותיה, שכמו שהיא מתלבשת ומתנהגת פלא שלא אנסו אותה עוד קודם. וניסיתי להגן עליה באומרי שגם אם היא מתלבשת כמו שמתלבשת, שזה אכן לבוש פרובוקטיבי לכל דעה וענין, מעבר לכל גבול, גם כך, אין זה מצדיק כל מעשה כלפיה. אך שכנתי, למודת נסיון חיים, הביעה את דעתה בתנועת יד מבטלת, והוסיפה שאם אני כל כך לטובתה אז כדאי שאעזור לה ואנחם אותה כי בשבוע הבא מחל המשפט.
לנחם אותה?! ומה אומרים לאחת שנאנסה?! איזה תיק נפל עלי. מה, אני אגיד לה שיש דברים יותר גרועים מזה, או שלא כל הגברים כאלה – אז כמה יש כאלה, איזה אחוז?! בעיה; אז חשבתי 'שנגיע לגשר נעבור אותו'. והגשר לא איחר לבוא וכבר באותו הערב, בעלותי במדרגות, ראיתיה יורדת לקראתי, עם לבוש... אוי וואי זמיר, איזה לבוש מינימלי או מינימליסטי (לא יודע איך אומרים בדיוק, אבל מה זה משנה במילא לא היה שם הרבה... לבוש); עדיין ממשיכה בשלה, חשבתי לעצמי. תחילה נתקפתי אלם, אמוק, בלאק אאוט, לא ידעתי מה לאמר, אך מיד לאחר מכן, פתאום באופן שלא ברי לי לגמרי, כשהיא יורדת וקרבה לקראתי במדרגות, נזכרתי בקטע ממערכון של הגשש החיוור: '...כשנפגשים במדרגות מי צריך להקדים ולברך – זה שעולה או זה שיורד... צפרא טבא גברת זליבנסקי...' - למי שמכיר, שזוכר. וזה העלה חיוך שלא במקומו על שפתי, ובעודי מנסה בכל מאודי למחוק את החיוך, למעוך ולדרוך עליו בסיבוב, לכבותו עדיין באיבו - זה כבר עם הופעתו, תפס עצמאות משלו ונמרח על פני חיוך רחב, לתפארת מדינת ישראל. ומרוב מבוכה האדימו פני, אך באופן מפתיע בראותה את פרצופי הסמוק והמחייך קרב מולה, טפחה על כתפי ואמרה בחיוך: "מה אתה מחייך, אה?!" דבר שהקל על מבוכתי הרבה.
היא אכן נראתה פגועה ושקטה מן הרגיל, אבל הלבוש שלה... איך לא יאנסו אחת כזו?! תמיד ימצאו כמה סוטים שלא יעמדו בפיתוי. שאלתי לשלומה והיא שאלה אם שמעתי על מה שקרה לה, עניתי שמאוד ציער אותי המקרה. אמרה שזה לא כל כך נורא ושתתגבר על זה, אבל מאוד היתה רוצה שאקפוץ לבקר אותה כי קשה לה לעבור את זה לבד.
כשקפצתי לבקרה יותר מאוחר, קיבלה אותי בכזו חמימות, מאוד מזמינה. אמרה לי שבשבוע הבא מחל משפטה ומאוד חשוב לה שאבוא לעודד ולתמוך במהלך המשפט, שזה הולך להיות קטע לא קל עם חקירות קשות, ושאם אגיע זה מאוד יעודד את רוחה, ולבסוף הוסיפה שגם יהיו הרבה אנשים חשובים במשפט – חברי כנסת, עיתונאים, עמותות תמיכה וכו, "אז יהיה כדאי לבוא, מענין...", סיכמה. מה זאת הופעה?! חשבתי לעצמי, אך הבטחתי לבוא, לא יכלתי לזנוח אותה כך. סיפרה שהעו"ד ונציגי הארגונים שתומכים בה - שמכינים אותה למשפט, אומרים לה איך להתנהג, מה ללבוש, מה לאמר – "כדי שלא יהיו פאדיחות", אמרה. והיא מאוד לחוצה מזה ולא יודעת מה לעשות, האם תעמוד בציפיות שלהם ממנה, כאילו היא מובילת הדגל כנגד הטרדות מיניות ואונס. אמרו לה שהרבה תלוי בה, אחריות כבדה מונחת על כתפיה, ויש לה הזדמנות לעשות צעד קטן מבחינתה אבל צעד גדול למגזר הנשי. "קשה לי לעמוד בלחצים האלו", אמרה לי, ושאלה מה דעתי, מה עליה לעשות, כיצד לנהוג, כדי לצאת איכשהו מכל הסיפור הזה; עניתי לה את התשובה שנראתה לי הכי חכמה באותו רגע: "פשוט תגידי את האמת." והיא: "את האמת, אה...", בהתה מולי בעיניים חולמניות: "את האמת...".
בנסיון להקל עליה במעט, אמרתי: "זה היה יכול להיות יותר גרוע, נניח שלסבית נאנסת על ידי גבר - את מתארת לך איזו טראומה כפולה זאת..." אולם היא חייכה לעומתי ואמרה: "דווקא שמעתי שלסבית אחת, לאחר שנאנסה הפכה לסטרייטית – כנראה שנפלה על גבר-גבר, 'גיהץ' אותה כאילו...".
כך או כך, היא מאוד שמחה על הסכמתי לבוא לעודדה במהלך המשפט, והחלה להביע את תודתה עם חיבוקים ונישוקים חמים שעד מהרה הפכו לגיפופים, בעיקר מצידה, שכן אני הייתי נתון תחת הרושם של האונס, וחשבתי שזה לא מן הענין ככה זמן קצר לאחר המקרה פשוט לנצל את ההזדמנות; וכבר פולשת ימה וקדמה צפונה ונגבה, והדגל מונף מלוא תורנו, אך עדיין היסוסים ונקיפות נוגחים במצפוני הרגיש, והיא, הנאנסת, מזהה את לבטי, ומיד מרגיעה אותי ואומרת שאם נשכב אז עשויה להיות בזה הרבה תועלת למיטב ידיעתה, כי שמעה שאם עושים את זה בצמוד למקרה באופן נכון, כלומר עם מישהו בסדר, בחור טוב, אז זה עשוי מאוד להועיל בבחינת: ניחום פוסט טראומטי - ככה אמרה, במילים אילו. ולא היה לי מושג אם יש דבר כזה ואם יש משהו בדבריה, ובכלל היא הפתיעה אותי עם הידע שלה בפסיכולוגיה, ונראה שהבחינה בהפתעה, בהשתוממות שעל פני, אז אמרה: "אני חיבת להגיד לך שישנם דברים שאני יודעת, אבל אפילו אני לא יודעת שאני יודעת..."; והמשפט הזה הוציא אותי מהאיפוס, ונפלתי שדוד לרגליה; בהתחלה כלל לא הבנתי את התחביר המוזר שלו, שרק בסוף אותו לילה, כשחזרתי לביתי, בקושי עומד על רגלי, נזרקתי על מיטתי, והרהרתי בהרעפת העינוגים שהרעיפה עלי, כפריחא במובן העמוק של המילה- שנותנת את כולה, ללא אגו, נכנעת, והכל רק בכדי לרצות, להיטיב, כאילו מתאימה את גופה לגופי כפלסטלינה, רק בכדי שאתענג, רק בכדי שבסוף אומר שהיתה גדולה - רק אז התחלתי להבין למה התכוונה 'שהיא לא יודעת מה שיודעת...' אך גם אז לא ממש ירדתי לסוף דעתה – האסימון עדיין סירב ליפול. אם הייתי נדרש לכך, הייתי מדמה אותה לאחת מאורחותיו של הים - שקט ועוטף אותך בחמימות וברכות, סופג אותך לתוכו בהכנסת אורחים מזמינה.
ברחבת הכניסה לאולם המשפט נאסף קהל רב - היו נציגים מעמותות ושדולות פמיניסטיות, הגנה על זכויות אזרח, מנהיגות נשים מפורסמות שבאו לתמוך בה, חברות כנסת, ביניהן בלטה בנוכחותה חברת הכנסת הידועה בכינוי: זבובה גרעון. עיתונאים וצוותי תקשורת מערוצי הטלוויזיה היו פרושים בכל השטח - המשפט עורר ענין רב.
הבטתי על שכנתי - היא הגיעה בלבוש צנוע, כראוי למעמד שכזה, כפי שהעו"ד שלה הפציר בפניה שתלבש, כך סיפרה לי. העו"ד הסתודד עימה בפינה, מדבר בטון חמור, מבט זעוף בעיניו, נראה מוטרד. לאחר צעדה בהיסוס לכיוון אולם המשפט, נראתה כמי שכפאה שד, בעל כורחה מובלת, מדי פעם נעצרת, והעו"ד מזרזה וממש גורר אותה בזרועה שתכנס לאולם. קרבתי ואחזתי בידה, ניסיתי לעודדה במעט, היתה מאוד נרגשת.
הקהל נכנס לאולם והתישב, מחוסר מקום נאלצו רבים לעמוד, וחלק אף התבקשו לצאת את האולם למרות מחאתם. הצלחתי למצוא מקום בשורת הספסלים האחרונה, לימיני התישב עתונאי כפי שרשום על תג חולצתו, נמוך קומה יחסית בעל עיניים ערניות ואף נשרי. משמאלי ישבה בחורה צעירה, שיערה קצוץ, אף חד ועינים קטנות, תזזיתית, מדברת עם כמה חברות בסביבתה, עושה תנועות בידים לכיוונים שונים, נראית פעלתנית כזו. נשמעו כמה נשים משוחחות ביניהן על השופט: 'שמעתי שהוא מאוד ליברלי, דמוקראט גדול, בעל חוש הומור, משרה אווירה נעימה על הדיון, חד שכל ומהיר תפיסה, לא פריאר, בעל חוכמת חיים נדירה, לא ניתן לעבוד עליו, לא עשו אותו באצבע, האנס הזה הולך לבלות הרבה שנים בכלא...'
השופט הגיע, כבן ארבעים, בעל שיער ג'ינג'י, גבה קומה שעל בימת השופט נראה עוד יותר גבוה, הקהל נעמד לכבודו ומיד לאחר מכן הדיון נפתח. תחילה נחקר החשוד באונס על ידי סנגורו ולאחר מכן על ידי עורך דינה של הנאנסת. הוא נראה מאוד מבוהל; כשנשאל תחילה לשמו נתקף אלם לזמן מה ולאחר, מרוב בלבול, גמגם: "דדדדוווווד בבבבבבן גגגגגגגגוררררריון," דבר שהפיק הרבה צחוקים מהקהל. נראה מפוחד ולא רגיל במעמדים שכאלו. בשלב מסוים כאשר עורך דינה של הנאנסת לחץ אותו לפינה, מרוב פחד, השתין במכנסיו ושלולית החלה לבצבץ למרגלות דוכן העדים בו עמד. נשמעו גיחוכים בקהל והחקירה הופסקה לזמן קצר לצורך החלפת בגדיו. בסיכום חקירתו נוצר הרושם שהוא מכחיש את האשמה וטען שזה היה מרצון ובשיתוף פעולה מלא.
לאחר מכן החלה חקירת הנאנסת על ידי עורך דינה, שהוביל בשאלותיו לכיוון היעד, צעד אחר צעד, במלאכת מחשבת מתוך זהירות יתירה, שהרי מעידה אחת תספיק וכל בנין הקלפים שבנה יקרוס באחת. והיא שיתפה פעולה אם כי נראתה חסרת מנוחה, מעורערת, נסערת, מבטיה מרצדים מצד לצד בין הנאשם המוטרד, לשופט המאזין רב קשב, לקהל הערני, לעו"ד המנחה אותה; אגלי זיעה החלו לבצבץ ממצחה.
העיתונאי היושב לימיני כתב בשטף בדפדפת המונחת על ברכיו; היה לו עפרון עבה וכהה כך שהצלחתי לקרוא כמה שורות מרשימותיו: 'הנאנסת נראית מבוהלת, פוחדת מהצל של עצמה, מבולבלת, יתכן שפוחדת מהאנס שיתנקם בה אם תספר.'
כשסיים עורך דינה את חקירתו והיתה המתנה לביצוע החקירה הנגדית על ידי סנגור הנאשם, נראתה נושמת לרווחה והחלה להשיל מעליה את הלבוש שלא היתה רגילה בו – תחילה הסירה מעליה את הז'קט הכהה וזרקה אותו על הכסא הסמוך, ואיך שהחלה החקירה הנגדית נפנפה את פרטי הלבוש, כמתוך מחשבה, בטקסיות, הטילה את הבגדים על הספסל, שכבה אחר שכבה, והיו לה כמה וכמה שכבות - תוך כדי מתן תשובות לסנגור הנאשם הצליחה אפילו לאלתר לבוש חושפני במיוחד - קשרה את חולצתה כך שחשפה חלק ניכר מבטנה וחזה, ובמהלך הפוגה קטנה לצורך התיעצות הסנגור עם מרשו, הספיקה בזריזות, להוריד את חצאיתה הארוכה או אז נגלתה תחתיה חצאית מיני מיניאטורית, וגרבוני רשת כהים מתוחות היטב עד לירכיה החטובות; לסיום הוציאה ליפסטיק מתיקה וצבעה שפתיה בגוון אדום עז; מצב רוחה הלך והשתפר, והעו"ד שלה לא ידע היכן לקבור את עצמו.
לבקשת השופט, צעדה בקלילות הלוך וחזור כדוגמנית על מסלול - בחושיו המחודדים חש שיש לכך חשיבות להליך הנדון בפניו. מבטה מצועף, כשהז'קט תלוי על כתפה, הילכה בענטוז מתגרה – 'עם הרבה טקס בישבן' כדברי המשורר מאיר אריאל ז"ל. הרגישה מסמר ההצגה, שחקנית ראשית במופע יחיד. והחשוד באונס, בראותו אותה מפזזת כך, נראה כאילו בכל רגע עומד לזנק לקראתה ולבצע שוב את זממו.
להלן כמה קטעים שנשמרו בזכרוני מחקירתה הנגדית על ידי סנגור הנאשם –
סנגור: "היו עדים שראו או שמעו אותך?" היא: "לא". השופט מתערב בחקירה: "ההיה זה בשטח פתוח, שומם, שדה נטוש?" היא: "לא, שני רחובות מכיכר הבימה" סנגור: "האם צעק עליך?" היא: "לא, דווקא דיבר יפה" שופט מתערב בחקירה: "אמרי לי בבקשה, האם איים עליך באיזושהי צורה? נניח, האם היה לו סכין ואמר שאם תצעקי יהרוג אותך?" היא: "לא, מה פתאום, מיהו בכלל שיאיים עלי...". העו"ד שלה נזעק לכיוון דוכן העדים בו עמדה, נצמד אליה, ובמהלך המשך מתן עדותה לחש לה בזעם, תוך שהוא מסתיר את פיו, מה לאמר, ובראותו כי אינה מתיחסת אליו, החל לצבוט אותה בישבן וברגלים, מאחורי דוכן העדים, בעט בה, דרך על רגליה, שתסתום כבר ושלא תדבר ככה, עד שצעקה לו שיפסיק, כי נהיו לה סימנים כחולים ברגליים. והקהל באולם הצליח לשמוע זאת ונשמעו גיחוכים.
הסנגור המשיך: "האם זעקת לעזרה?" מבוהלת מנזיפות עורך דינה ענתה: "כן". השופט: "את יכולה להדגים איך זעקת?" היא הדפה במעט את עורך דינה וביקשה ממנו שיניח לה כבר וענתה: "ככה צעקתי -אוח, אוח, עוד, עוד..." והחלה גונחת בעוד הקהל חלקו מגחך וחלקו זע באי נחת. סנגור הנאשם הודיע שאין לו שאלות נוספות.
כאן הנאנסת שלפה סגריה ועמדה להציתה, אך מיד נשמעו קריאות מהקהל שאסור לעשן באולם וכו. השופט שנראה משועשע ומסוקרן מעדות הבחורה, שלף אף הוא סיגר די ארוך מתיקו, קטם את קודקודו, ועמד להציתו, אלא שאז גברו הקולות בקהל: 'מה זה פה, אסור לעשן כאן, עישון פאסיבי...' הוא נרתע קמעא ומיד אמר:"טוב, אז נערוך הצבעה, מי בעד עישון באולם ומי נגד?" - דמוקראט גדול השופט שלנו. כמובן שזכה בהצבעה ברוב קולות, מי רוצה להסתבך עם שופט - לך תדע מתי תיפול לידיו.
כשהצית סוף סוף את הסיגר, שאף שאיפה ראשונה ולאחר פיזר לחלל בית המשפט תימרת עשן סמיכה ורחנית. הנאנסת אמרה לו: "איזה סיגר ארוך יש לכבודו..." והשופט, שנראה כבר בשיא אונו, קרא לה להתקרב למושבו ולחש לה משהו, וכשחזרה לדוכן העדים נבלע במהרה פתק קטן בכף ידה הקמוצה. רק בסוף אותו יום, כשעליתי לדירתה, הראתה לי את הפתק בכתב ידו של השופט: 'מותק, הסיגר האמיתי שלי הרבה יותר ארוך..."
העו"ד הצעיר והשאפתן, שחשב שנפלה כאן לידיו הזדמנות פז לחשיפה תקשורתית ולכן זינק על ההזדמנות ליצגה בהתנדבות, החל לגלות סימני לחץ ומצוקה במהלך עדותה בחקירה הנגדית. מצב רוחו הפך לעגום ודמעות החלו לבצבץ בעיניו, בראותו איך ההזדמנות הזו הולכת וחומקת, והוא עוד עלול לשלם מחיר כבד על הדחת עד... אך אזר את שארית כוחותיו, ולאחר דין ודברים כעוס עימה, ביקש רשות לבצע חקירה נוספת.
שבע מרורים מפליטות הפה שלה, שאל: "בלי להרבות במילים, דברי קצר, מה אמרת לו כשבא אליך, במילה אחת!" ענתה: "לא". והשופט שאל: "ובשתי מילים?" ענתה: "למה לא..." ובראשי החל להתנגן השיר: 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת...' ולאחר הוסיפה: "חשבתי כאילו, למה לא לעזור לבחור כזה, למה לא לתת לו לכבות את הסיגר הבוער במאפרה שלי" והשופט אוחז היטב את הסיגר בידו, שואף ממנו מלוא ראותיו, והמטאפורה ערבה לאוזנו. עורך דינה החל מתיפח כמו ילד קטן ואמר לה: "למה, למה את עושה לי את זה, למה זה מגיע דווקא לי?!" והשופט ביקש ממנו להשתלט על עצמו.
היא נראתה מהוססת ופתאום המשיכה: "בכמה כוח נכנס..." ועורך דינה כאילו נעור לחיים מחה את דמעותיו ושאל: "הוא השתמש בכח?!" ענתה: "בהרבה כוח". והשופט העיר שכוח זה לפעמים טוב, והיא הנהנה בראשה: "כן...", ושלחה חיוך לכיוון השופט. לאחר העו"ד שאל: "האם הכאיב לך?" היא ענתה שזה כאב, והשופט העיר שלפעמים כאב זה חלק מהענין, וכשמבטה מופנה לשופט אמרה: "הכאב מוסיף על התענוג, אם אתה מבין למה אני מתכוונת..." ובעיני השופט והנאנסת ניצת לרגע זיק סאדו-מאזי, שמיד כבה בזוכרם היכן הם נמצאים, ממש לא בסיטואציה שבה מצליפים השוטים ונרות מטפטפים על הבשר החשוף.
כאן החלו להשמע קריאות מהקהל: 'השופט שוביניסט, שונא נשים'; מישהי אפילו צעקה 'אנטישמי', אך מיד השתיקו אותה בתגובה: "כאילו מה הקשר...", אבל מישהי אחרת סימנה לה שהיא יכולה להמשיך לצעוק, עם תנועה בכף היד שאומרת: שיהיה... שומרי בית המשפט הזהירו את המתפרעות שאם לא ירגעו יוציאו אותן מהאולם והן נרגעו קצת. מישהי בקהל החלה פתאום לתת בדרבוקה ושומרי בית המשפט העיפו אותה מהאולם.
הבחורה שלידי שלפה מתיקה חזיה והשליכה לכיוון השופט. כשהבטתי משתומם לעברה אמרה: "החזיות חונקות את הפן הפמניסטי באישיותנו", ואני רק בהיתי מולה: אהההה, לשמע ההגות הפילוסופית שזה עתה נחשפה בפני. לאחר הביטה בי במבט עוין שכאילו אומר שאף אני שייך למחנה הרעים, מעצם היותי גבר; ניסית לאמר לה: "תראי, אני בחור טוב..." ורציתי אף לספר לה כיצד עשיתי לילה שלם ניחום פוסט טראומתי לנאנסת... מחווה שלא יסולא בפז, אבל היא היסתה אותי: "אה, כולכם 'טובים' עד ש..." ולא המשכתי לנסות לשכנעה, זה היה אבוד. היה לה חזה קטן ועצבני, שללא חזיה תומכת נע בתזזית לשמע הערותיו של השופט, ומפעם לפעם קפצה ממקומה כאילו שבעוד רגע היא מזנקת לכיוונו והולכת לחנוק אותו חיים. ובכל התזוזות האלה השדים שלה קפצו כל כך חזק ואימו לפרוץ מחולצתה; חששתי שאם ארגיז אותה תשליך עלי איזו פטמה, וכי מה עוד נותר לה לזרוק?
הנאנסת בראותה את החזיה מתעופפת לעברה, קראה: "אין צורך, לא משתמשת...", ונשמעו גיחוכים בקהל. כעת הרגישה די משוחררת והוסיפה דברים מבלי שתשאל: "ביקשתי ממנו לשים קונדום והוא הסכים, רק היה לו ריח רע מהפה..." נשמעו גיחוכים בקהל, "אז הערתי לו על כך, כי זה היה ממש בלתי נסבל, מבחיל, ודרשתי בתוקף שלא ינשק אותי, אז הוא נענה והיה די מובך מכך ואמר שזה מהשום שאוכל בוקר וערב כי אמא שלו אמרה לו שזה הורג את החידקים ומחזק את הענינים למטה, ז'תומרת טוב לחשק, והיה לו חשק הו אה...", אמרה. השופט העיר: "אז אני מתרשם שדיברתם במהלך המשגל", והיא אמרה שהם שוחחו והאוירה היתה נעימה ושהיה תותח רציני.
כאן ההיא שלשמאלי פשפשה מתחת לחצאית, בין רגליה, נראתה מתאמצת, מתכופפת, מתנשפת, עד שאופס... שלפה תחתוניה ונפנפה אותם בתנועה סיבובית לפני שהשליכם לעבר בימת המשפט; ואז שאלתיה איזה פן באישיותה חונקים התחתונים, ועכשיו תורה היה לבהות בי: אהההה. שוב סערו הרוחות באולם ושומרי בית המשפט עמלו קשות להרגיע את ההתפרעות. שוב הגיבה הנאנסת למראה התחתונים המתעופפות: "לא תודה, לא משתמשת...". הושלך הס באולם והשופט תהה: "את בלי תחתונים עכשיו?" והיא: "בלי, בלי, משתמשת רק כשקר, אבל עכשיו בקיץ...". נשמעו צחוקים בקהל.
לאורך מתן עדותה, קשה היתה עלי הסיטואציה בה היתה נתונה שכנתי, נדחקת לפינה שכזו; לא היה לי נעים אפילו להביט לעברה, ועשיתי זאת רק מתוך כוונה לעודדה במחוות ידניות שכאילו אומרות: עזבי אותם, עשי מה שאת חושבת לנכון, אמרי את האמת, הם עוינים, אני איתך...
אך לא יכולתי להביט בה לאורך זמן ומדי פעם הסבתי עיני לכיוון העתונאי שישב לימיני, ששרבט ללא הרף. כשהבחין בתחתוני שכנתי מעופפים באווירת האולם, פסק מכתיבתו וליווה אותם במבטו עד הגיעם לשיא הגובה ושם נתקע בוהה בחלל האולם, כשהוא מתרווח לאחור על הספסל, שואף אוויר מלוא ראותיו, ולעיניו נוסף ניצוץ שכזה, כאילו נחתה עליו הארה מרעישה. מיד כתב בהתלהבות, לוחץ בחוזקה על העפרון, והמילים נחרטו היטב בדף ובזכרוני: 'נזרקו תחתונים – אה, זה כבר חידוש, לא רק חזיות שזה מחווה פמיניסטי מן המפורסמות- כאן מדובר בפוסט פמניזם', ובסוגריים רשם '(לבדוק אם יש דבר כזה פוסט פמניזם – אם יש אז זה סקופ, אבל אם אין, זה ממש גילוי, סנסציה עולמית, רגע הסטורי...)', הדגיש עם קווים עבים מתחת. ואני חשבתי – אה, תחתונים – בבחינת אדם נשך כלב - זה חדשות! לאחר חייך חיוך סמוי של שביעות רצון עצמית שנגלה רק על שפתיו, אולי דימה עצמו מקבל את פרס פוליצר, או שיסתפק רק במה שיש כאן, פרס סוקולוב...
והיתה לי הרגשה מוזרה, כי מצד אחד הייתי לכאורה שותף לרגע חשוב, או 'הסטורי' כפי שציין הכתב, נוכח ממש בשעה שהדברים נעשים, בזמן אמיתי; אני הראשון שקורא סקופ לפני שקוראי העיתון יקראו מחר בבוקר, כלומר מבחינתי זה הסקופ של הסקופ, האמא של כל הסקופים; אך מצד שני ניבטת מולי שכנתי המתיסרת בחקירות נוקבות, והרהרתי: שני אנשים יושבים באותו אולם משפט, זה לצד זה, חוזים באותו דיון משפטי, אך כל אחד רואה צדק אחר. פתאום משהבחין שאני בולש אחריו, סומק עז הציף את פניו, כילד קטן שנתפס בקלקלתו, ובאינסטינקט הניח את שני ידיו על דפדפתו, מסתיר אותה כדי שאף אחד לא יבחין, שלא יחטפו לו את החשיפה. לאחר שנרגע שאלני: "מאיזה עיתון אתה?!" הרהרתי לרגע ועניתי: "עיתון שעוד לא יצא וסביר שגם לא יצא." הוא חייך אלי חיוך משוחרר, נרגע שאינני עיתונאי, אך בהה בי לפשר דברי, והוספתי: "כזה עיתון שמספר את האמת..." והוא: "תקשורת עוינת, אה?" הביט אלי עם חיוך ציני. עניתי: "כן, עוינת..."
לאחר שנרגעה הסערה ומכיוון שהגיעה שעת הצהריים בה הבריות נוהגות למלא בטנן, הכריז השופט על הפסקה של כשעה, שבה ביקש שהצדדים ישקלו שוב את עניניהם, בשימת הלב הראויה לעדות שנשמעה זה עתה. נטשנו את אולם בית המשפט, קניתי ביגלה ממוכר שנמצא בכניסה לבנין, והמשכתי לכיוון הגן הסמוך, שם כרסמתי להנאתי הרבה - הבייגלה ערב לחיכי - השומשום והזעתר היו במינון הנכון ,כמו שאומרים. לאחר שהות קצרה חזרתי כי חשבתי שאולי הנאנסת תזדקק לתמיכתי. כשהגעתי לקרבת האולם, הבחנתי בהתגודדות של נשים רבות במסדרון. משקרבתי זיהיתי במרכז את זבובה שניהלה שיחה נמרצת עם עורך דינה של הנאנסת, כשכל המתגודדות מאזינות לה בקשב רב. הנאנסת עמדה בצד עם אמה ובני משפחתה ומחתה דמעה, קרבתי אליה והנחתי ידי בחום על כתפה בכוונה לעודדה עד שהצלחתי לסחוט ממנה חיוך קל. הנחתי לה וקרבתי למתקהלות בכדי להאזין לדברים הנאמרים. זבובה דיברה בלהט: "זה לא כפי שסכמנו איתה, היא הבטיחה להפליל אותו". נשמעו הערות מצד הסובבות, רובן תומכות ומעט מעלות הרהורים שונים ועורך דינה של הנאנסת הגיב: "אבל היא טוענת שלא אנס אותה". זבובה: "זה ממש לא מענין אותי, מה שמענין שהיא לא עומדת בסיכום שלנו, מפרה הסכמים", היא קללה אותה קללות נמרצות, "הרסה לנו את כל התוכנית..."
אני סבור שמן הראוי להרחיב כמה מילים על מי שמכונה זבובה גרעון; שהרי לא בכל יום צצה דמות ציבורית בשיעור קומתה - נהפוך הוא - לעיתים נגזר על האנושות להמתין דורות הרבה עד שתגיח לאוויר העולם טאלנט בקליבר שכזה – עם הכריזמה, האסרטיביות, היכולת לקחת ענין שנראה אבוד לגמרי, שאין בו ממש, אין קייס, גורנישט - והנה משגרת ספין מעורר השתאות, וכבר לפנינו אייטם שמטרטר את התקשורת, מערבל את החיים וסוחף כל מה שעומד בדרכו. היא דרכה כמטאור בשמי חיינו הציבוריים, תופעה שלא היה לה אח ורע.
חשוב, כמובן, להקדים ולאמר שלא ממש קוראים לה זבובה, כלומר זה לא שמה הרשום בתעודת הזהות, מה פתאום, אין שם כזה בכלל. בעצם קראו לה בשם שדומה לזבובה אך בשל קולה הצווחני והיותה טרחנית ונודניקית כמו זמזום של זבוב דבק בה כינוי זה. תחילה ניסתה למרוד בכינוי שדבק בה, הכחישה מכל וכל, התעלמה לחלוטין, לא ענתה כשקראו לה כך והעמידה פנים - על ידי סיבוב הראש לאחור, כאילו מחפשת למי פונים - שאין לזה דבר וחצי דבר עימה; אך כל זאת היה עד לרגע שבעלה, שהיה עסוק בתלית תמונה בביתם, קרא לה כך אם מתוך פליטת פה, טעות, או מכל סיבה אחרת: "זבובה מאמי, תביאי את הפטיש מהמחסן...". היא האדימה כולה מכעס, בלעה את רוקה ואיכשהו הצליחה להשתלט על סערת הנפש שבה היתה נתונה, ברחה לחדר אמבטיה ונעלה את הדלת; התיפחה עד מאוד וכשבעלה בא במרוצה בכדי להתנצל והתדפק על דלתה: "זו היתה פליטת פה שטוטית בסך הכל", בקשה רק שיניח לנפשה. לפני שהניח לה, אמר: "זו כנראה טעות פרוידאנית...". וזה מוטט אותה סופית, כי בפרוידאנית היא קצת מבינה.
לאחר שבכתה דמעות כים, הביטה במראה, פניה סמוקים ורטובים מדמעות, שטפה את פניה במים קרים, ניגבה ונראה כי אז חל השינוי בחייה שלימים יקרא בפי כמה ממעריציה בכל מיני כינויים ותארים כמו: קפצה עליה הכריזמה, נגעה בה המוזה, מאורע מכונן, אך כיאה לדברים שכאלו, שנראים באופן שונה בהתאם להשקפת עולמו של המתבונן, חלק מהאנשים כינו זאת בכינוים שונים ומשונים אחרים לגמרי, אך דבר אחד ברור – מיום זה ואילך הפכה זבובה לנודניקית שזה לא יתואר, דבר שלא היה כדוגמתו בחיים הציבוריים במדינה. כאילו חשבה לעצמה: אה, ככה אתה קוראים לי... אז אני אראה לכם מה זה, אני אראה שאני ראויה לזה, אני אזמזם לכם, אנג'ס, עד שאמאס עליכם, כמו זבוב; ומרגע זה ואילך החלה לנהל יחסים עם כינוי זה, וגיסה את כל הטמפרמנט הרב שהיה לה לצורך בכדי לעמודה באתגר.
כך או כך, היא החליטה לטרטר לנו את החיים עד לזרא. ולא שלא היו ענינים שבהם טיפלה שהיה בהם מן הצדק והדבר הנכון לעשותו, אולם כשהרוב זה טרטור רעשני שכזה, בלבול מוח, הסתה מן העיקר לטפל, פול גז בניוטרל, איבוד המידתיות – זה מוציא את הטעם מכל הענין. אך מה מוזר הדבר שדווקא לאחר שנכנסה לחיים הציבוריים והחלה לטפל במלוא המרץ בנושא זה, או אז נתרבו מקרי האונס וההטרדות, וכבר נשמעו אנשים שאמרו בסרקאזם, שנראה שישנם אנסים שרק בשביל לשמוע את צרצורה מעל גלי האתר מבצעים את פשעם.
לסיכום רק אגלה כאן שהיא חברת כנסת וזהו, כי לה יש חסינות ואני מה?! טוב, נו, אגלה עוד משהו וזהו: עיניה גדולות וכחולות בגוון הים, ונשקפת מהן קרירות תכולה והפכפכות מסוכנת - כאחת מאורחותיו של הים. וכבר אמרתי יותר מדי ואני צריך לשים סכר לפי.
כאן נחזור לעניננו - בהתגודדות שנמשכה במהלך ההפסקה, המשיכה זבובה בלהט את טיעוניה: "היא כזו מטומטמת שזה לא יתואר, כאילו טוענת שלא נאנסה אבל..." העו"ד ומעט מהמאזינות העירו שאכן מהעדות שלה ברור בעליל שלא היה כאן אונס וזה היה מרצונה החופשי, אך זבובה קטעה את הדברים מיד, רקעה ברגליה בחוסר סבלנות – על פניה נראה אותו סוג של תסכול שתוקף אדם חכם, מורם מעם, שנושא דבריו מול קהל מאזינים קצר ראות, שלא מצליח להדביק את מחשבתו, ונשרך מאחור, בלי החזון של ראיית הצעדים הבאים בדרך. היא אמרה בזעם: "אוח, אתם לא מבינים כלום, פשוט סתומים; אכן מעדותה נראה שלכאורה היא לא נאנסה, אולם לי זה ברור לגמרי שנאנסה – הבעיה היא שאפילו היא לא יודעת שיודעת שנאנסה..." שוב הלם בי התחביר המוזר הזה, ונשמעו קריאות של תהיה עם פיות פעורים מצד הקהל שלא הצליח לרדת לסוף דעתה, והיא המשיכה בהחלטיות: "מה שאני אומרת כאן זה שבמודע היא לא נאנסה, אבל בתת מודע ועוד איך נאנסה... עלינו לכפות עליה עצמאות פמניסטית, עד שתבין שנאנסה." לשמע דברים אילו האווירה סביבה התהפכה מקצה לקצה וקריאות ההסתיגות שהיו אך לפני רגע הפכו לקריאות תמיכה, התפעלות וההערצה; מכל עבר נשמעו קריאות: 'הזבובה הזאת גדולה מהחיים, איזו כריזמה, תראו מה זה - בכמה מילים איזו תנופה הכניסה לקייס שלנו... עם דבר כזה נולדים - או שיש לך את זה או שלא, אין עליה, גולדה מאיר יש לך יורשת', ועוד כהנה וכהנה. ואז זבובה המשיכה: "שמעתם מה שהיא אמרה לו: 'למה לא', איזו מצחיקה זאת, יש או 'כן' או 'לא', אין דבר כזה 'למה לא'... לפעמים אני מתבישת שאני נאלצת לעזור לטיפוסים כמותה..." לאחר המשיכה: "אני כבר מכירה את הטיפוסים האלו, רגשי אשם אצל הקורבן קוראים לזה, היה לה אבא שתלטני, סמכותי, ובגלל זה היא פוחדת להתלונן על גברים, זה שקוף, לא צריך יום לימודים ארוך בשביל זה". אחת בקהל שאלה בהתפעמות את חברתה אם זבובה למדה פסיכולוגיה וחברתה ענתה לה: "לא, אצלה זה בא טבעי, נולדה עם זה". מישהי אחרת אמרה: "וואו, פרויד היה מה זה גאה בה". זבובה לקחה אוויר וסיכמה: "זה לא שרק המטומטמת הזו נאנסה, מדובר עליה כנציגת המין הנשי בארץ, ואפילו בכלל- אני מתכוונת למין הנשי בעולם כולו, ביוניברס – אז זה שהיא טוענת שלא נאנסה זה לא רלוונטי לחלוטין, היא נאנסה לא כמקרה פרטי – זיהו אונס קולקטיבי של כל המגדר הנשי!" הס נזרק באוויר, הפיות נפערו בנסיון לבלוע את המילים הגדולות, שהמוח האנושי צר מלהכיל, קטן מלהבין. מישהי קראה: "תראו מה זה, לפני שנתים היתה פקידה פשוטה כמוני ועכשיו יש תור של שנה לפגישה איתה...".
ואני מביט מהצד על כל ההמולה הזו ומדי פעם זורק מבט לכיוון הנאנסת הנבוכה ששומעת גם חלק מהדברים יחד עם משפחתה. הבחנתי בזבובה שסימנה לעו"ד לתאם עם הנאנסת את הדברים לקראת המשך הדיון. הוא דיבר בה נמרצות והיא נראתה דומעת למכביר. התחלתי להזיע, תחושת בחילה החלה תוקפת אותי, ומחנק - היה חסר לי אוויר. אז פניתי משם לכיוון החלון שלאורך המסדרון, פתחתי אותו ושאפתי מלוא ראותי מהאוויר הצח שבחוץ - היה זה יום קיצי בהיר, ומעט התאוששתי והבחילה עברה. פסעתי במסדרון, מהורהר, לכיוון חזרה לאולם.
ההפסקה תמה, הקהל שוב מילא את האולם, השופט נכנס והתישב על כסאו. עד להפסקת הדיון, לא ניכרו בשופט התכונות המאפינות, או שמקובל לחשוב שמאפינות, אדם ג'ינג'י; היה נינוח, מדי פעם התבדח, השרה נינוחות על הדיון, אמנם לא תמיד ערבו מילותיו לאוזנו של חלק גדול מהקהל, אולם בכל זאת, היה בעל מזג שיפוטי, כמו שאומרים. אולם עם חידוש הדיון, בתום ההפסקה, נשתנו אורחותיו והנה מצדיק היותו ג'ינג'י לעילא ולעילא; תחילה התישב, אסף את המסמכים שעל שולחנו, הכניסם לקלסר, סגר אותו והטילו הצידה. הוא רכן בכסאו לכיוון הצד התובע, גבותיו נצמדו זו לזו בשורש האף, פניו האדימו, והנמשים נראו כעומדים להנתז מפניו כחיצים לעבר התובעים. "כעת אני מסכם את הדיון", אמר להפתעת עורך דין הנאנסת, שהתקרב אל השופט וביקש לבצע חקירה נוספת לנאנסת; אך השופט הורה לו, בתנועות ידים נמרצות, לשוב למקומו. הס הושלך באולם וזבובה ושאר רעותיה, ששערו את שהולך לקרות, חישבו תחילה למחות או לכל הפחות לאמר משהו, להעיר, אך נסוגו במהרה מרעיון זה למשמע תחילת דברי השופט:
"הנסתתרה בינתכם?!", הרעים בקולו המהדהד באולם. "האינכם רואים כי אונס אין כאן כלל ועיקר?! או שמא אונס אחר ארע כאן... הפטרנליזם שלכם זועק לשמים - כך לנצל תומתה של בחורה לצרכים חברתיים, פוליטיים?!" הוא ירה את מילותיו וקהל האולם כאילו הנמיך ראשו כדי לתת למילים לעבור מעליו. הוא המשיך בנזיפתו: "אי לכך דורש אני מכם להסיר ענין זה מסדר יומי לאלתר, שאם לא כן יש פה ענין של הדחת עד וגו'". זבובה ניסתה לקום ולאמר משהו, אולם השופט נתן בה מבט מזרה אימה ואז נגמרו לו הנימוסין וההליכות, חמתו בערה בו, והוא נזף בה: "שבי על ישבנך מיד, חברת כנסת נכבדה, ואם את מוציאה הגה נוסף, השומרים יעיפו אותך כמו טיל מכאן... ככה לרמוס ברגל גסה את יומו של בית המשפט, משעמם לך בחיים, אה?!" אינני יודע אם לזאת הכוונה בביטוי 'מזג שיפוטי', אך דבר אחד ברור: שופט זה פרע את שטר ג'ינג'יותו עד תום. זבובה דממה כזבוב שאכל חבטה מברנש בעל כף יד כבדה במיוחד והשפילה מבט; גם הקריאות המעטות שקראו לה להחזיר מלחמה: 'היידה זבובה, תני לו בעניבה...' לא שינו את מצב רוחה העגום - פשוט נתפס לה הכריזמה, לא זז, תקוע. כשננעלה הישיבה היא חמקה מהכניסה הצדדית של הבנין, כשמשקפי שמש גדולות, מכסות כמעט את כל פרצופה.
כששאלו העתונאים את הנאנסת, בצאתה מאולם בית המשפט, מדוע שינתה כך גרסתה ענתה: "תראה, סיפרתי את מה שקרה לקרובת משפחה שמיד אמרה שהוא אנס אותי, ואני אמרתי שמה פתאום אנס, זה בכלל לא זה, אבל היא אמרה שאני טפשה ולא מבינה כלום מהחיים שלי וקבעה בהחלטיות שזה אונס קלאסי! היא מיד התקשרה לכל מיני עמותות וכו ואמרה שיש לי הזדמנות פז להתפרסם, אני אופיע בטלוויזיה, אולי יתנו לי לשחק בסדרות או אפילו להגיש תוכנית, ונסחפתי והענין התגלגל ככה... כי בינינו: כמה הזדמנויות כאלו יש לאחת כמוני, אה? אז אמרתי למה לא..."
תגובות