כאשר קיבל הסופר אהוד שפר את פרס הנובל לספרות, היתה זו אחת הפעמים היחידות בהן נראה מחייך. הוא אחז היטב את התעודה הממוסגרת, אימצה אל חזהו וחיוך לבבי כבש את פניו. שפמו הדקיק הוסיף לחיוכו פוטגניות מרשימה לתמונות שהופיעו למחרת בעיתונים ברחבי העולם. לאחר נאומו הקצר, ירד מהבימה, ניגש אל אשתו, חיבקה ונשק לה ארוכות. כן, מעטות היו הפעמים בהן נראה מחייך; פניו לבשו, דרך קבע, ארשת של תוגה.
איציק - בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שיערו מקורזל, נמוך קומה, בעל מבנה גוף מעט שרירי ועיניים ערניות - טייל בקניון, הלך לפה פנה לשם ולבסוף נכנס לחנות הספרים הגדולה. הילך בין שורות המדפים והתרשם מכמות הספרים שבחנות - וואו, כמה ספרים! גם על הרצפה היו ערמות ספרים עם מחירי מבצע. קשה היה לו לעבור בין הספרים ובנוסף סבבו לקוחות שנחבטו זה בזה - היה צפוף מאוד שם. איציק הביט בכל הספרים במדפים ובאלו שמתגוללים על הרצפה וחשב לעצמו: כמה ספרים יש כאן? על מה יש לכתוב כל כך הרבה? מי יכול לקרוא את כולם? ומה כבר יכול להיות כתוב בהם...
