מתוך מכתב שכתב פעם הסופר היהודי פרנץ קפקא:
"בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוקים אדירים, הרי היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו אושר יכולנו, לו היה צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם... ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי."
(מתוך: מכתבים, 27 לינואר,1904 ).
אז היה קפקא כבן 22 , ולאחר כמה שנים, כשכתב את: המשפט, הגלגול ומושבת העונשין, חבט ב'ים הקפוא שבתוכנו'... נאה דרש ונאה קיים.
כך קפקא, הסופר האהוב על משה שקורא אותו מהצד היהודי והנכון שבו, לדעתו.
משה אוהב לקרוא וגם לכתוב על שינויים, מהפכים - 'כאילו מעפר פורחת שושנה' - כפי שכתבה רחל שפירא.
ועוד משהו -
פרנסואה טריפו: "הסרטים שאני מביים הם כאלה שהשתוקקתי לראות בצעירותי".
מוזיקה: אוהב את בוב דילן - שיריו לעיתים לא מוערכים נכונה כשמגדירים אותם כשירי מסע, פולק וכו-
אך לטעמו של משה הם מעוררי השראה - קורה לא פעם שלאחר שמיעת דיסק שלו היד רצה מעצמה לכתוב סיפור חדש. במיוחד אוהב את הדיסק שיצא ב 97:
Time Out Of Mind - יצירת מופת, אך לא בשמיעה ראשונה...
כמה הגיגים ממוחו הקודח:
אין ולא צריכה להיות סתירה בין איכות לפופולריות - סיפור טוב יכול ורצוי שיהיה זורם, סוחף, מרתק, מעלה חיוך.
העלילה חשובה - סיפור ללא עלילה משול לשיר ללא מלודיה - זה וגם זה אינם חביבים עליו.
התפלפלות לשמה - מבלי שתהיה מגובה בבסיס סיפורי איתן - אינה נוגעת בנשמה.
אם צריך להניח קוו מקשר בין סיפוריו, ניתן לאמר: בעלי אופי יהודי, אינם אוטוביוגרפיים אך עוסקים בחיים, בוודאי שלא מנותקים מהם (אפרופו מנותקים, הוא נגד ההתנתקות...).
תגובות